ביום הולדתי לפני שנה בעלי היקר, שאז היה עדיין חבר שלי, הודיע לי חגיגית שאחרי שאימצנו 2 חתלתולים, הגיע הזמן שנאמץ גם כלב. כמובן שזאת הייתה המתנה הכי משמחת שיכולתי לקבל והתחלתי את החיפושים.
את אמילי שלנו ראיתי באינטרנט… משהו בהבעה שלי בישר לי את הבאות- ידעתי שהיא הכלבה שלי. הבעיה היחידה הייתה שאני גרה במרכז הארץ ואמילי הייתה באומנה בצפון הרחוק, בנהריה…
התקשרנו לעמותה והובטח לנו שישמרו לנו על אמילי עד שנגיע ביום שישי לקחת אותה.
כל השבוע לא ישנתי, כל כך חיכיתי כבר לחבק אותה… להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה- זהו מעכשיו יש לך בית, יותר לא ינטשו אותך.
יום שישי הגיע- וסוף סוף פגשתי את אמילי שלי, מאותו הרגע כל חיי השתנו.
אמילי שלנו היא האושר של המשפחה! לכל מקום שהיא הולכת היא מרכז העניינים. היא כלבה שובבה שלא נחה לרגע, ותמיד ימצאו אותה עם צעצוע או עצם בפה, כשהיא לא רצה כרוח סערה בשדות או בחצר.
אמילי היא כלבה מאוד מאוד ידידותית והרגשנו אחרי כמעט שנה שהגיע הזמן שנאמץ לה אח. רצה הגורל והציעו לנו לקחת כלב (קוקי הקוקר ספנייל) בן שש, שבעליו עזבו לחו"ל ולא יכלו לקחת אותו.
עכשיו כולנו משפחה אחת גדולה ואוהבת…
הבטחתי לבעלי שליום הולדתו הקרוב, הוא זה שיבחר את הכלב השלישי.
